שאלה: האם מותר לחגוג על פי ההלכה את "חג ההודיה" שחוגגים בארצות הברית בחודש נובמבר
תשובה: תחילה לרקע חג ההודיה הוא חג אזרחי הנחוג באמריקה הצפונית, שבו מבטאים אסירות תודה על יבולי הסתיו והכרת תודה כללית לאלוהים. על אף שלחג שורשים נוצריים, במשך שנים רבות נערך גם כחגיגה חילונית, ואף על ידי חלק מתושבי צפון אמריקה שאינם נוצריים מקור המנהג לערוך סעודת חג החל כבר בשנה הראשונה של ההתיישבות החדשה בארצות הברית. המתיישבים הראשונים נתקלו בקשיי התאקלמות רבים; הם לא הצליחו לגדל חיטה ומצבם הכלכלי והבריאותי התדרדר מאוד. רק לאחר שקיבלו עזרה מהילידים האמריקאים, החלה התאוששות. האמריקאים-הנוצרים שידעו על חג האסיף היהודי הקדום סוכות, בו היהודים נהגו לשמוח בתוצרת החקלאית שאספו ולהודות על כך לאלוהים, החליטו לעשות כדוגמתם לערוך סעודה חגיגית ולהודות לאל (פרופסור רוברט אמונס, ספר 'תודה', עמוד 114).
ועתה לבעיות ההלכתיות לחגוג יום זה.
*איסור של "בחוקתיהם לא תלכו"* נחלקו הרמ"א והגר"א האם האיסור ללכת בחוקות הגוי חל רק כאשר אין טעם הגיוני או גם כשיש טעם הגיוני דעת הרמ"א בסימן קעח שדווקא שאין טעם הגיוני אסור אבל יש טעם הגיוני מותר וזה לשונו "כל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללובשו וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר (מהרי״ק שורש פ״ח) עכ"ל מנגד דעת הגר"א שאפילו דברים שעושים הגויים ויש בהם טעם ואין בהם שחץ אסור לעשותם משום "חוקות הגויים", אלא אם כן נכתבו בתורה שאז גם אם הגוים עושים את הדבר אין משגיחים בזה נמצא שלגר"א צריך שתי טעמים להתיר שהדבר כתוב בתורה וכן שיש לו טעם, עכ"פ גם אם נלך לפי שיטת הרמ"א הרי יש מקום לדון האם הטעם של החג הזה מספיק כדי לומר שהוא לא בחוקותיהם, ומרן הגר"פ פיינשטיין יצא לדון בזה בספרו אגרות משה יו"ד סימן י"ב שזה נחשב כדבר שאין לו טעם שכן לא שייך לחגוג ולשמוח שמחה עולמית בשביל דבר שאירע לאנשים מסוימים לפני מאות שנים שכן כמה עניני שמחה ארעו ואין שמחים, וכמה עניני צער הצטערו ואין מצטערין עליהן, אמנם הרב פיינשטיין אומר שמכיוון שאין עושים את החג הזה מטעם דת אלא הוא יותר כחג חילוני אין בזה בעיה של בחוקותיהם לא תלכו כי רק כשזה חלק מתקנת הכומרים שלהם יש בעיה אמנם במשך דבריו של הרב פיינשטיין דייק מדברי הרמ"א לומר שלמרות שאין איסור של "בחוקותיהם לא תלכו" יש אסור משום חוק לגויים ונראה שכוונתו לומר שאין אנו עושים וחוגגים דבר שזה מנהגם.
הרב יצחק הוטנר במכתבו מביא בעיה אחרת בנוגע לחג זה הוא טוען שמכיוון שיש קביעות של חג זה החוזרת מידי שנה ושנה הרי זה ענין של מועד והמשתתף בחג זה הרי שהוא משתתף במועד וחידוש מועד שלא במקורתיה של תורה הרי זה חמורי חמורות וכל זה נכון אפילו אם זה היה נקבע לי הלוח שלנו כ"ש אם הוא נקבע לפי התאריך שלהם שזה כבוד לעבודה זרה שלהם, וכמעין זה כתב הרב משה פיינשטיין בתשובה אחרת
( אגר"מ יו"ד חלק ד' סימן יא) דמ"מ אסור לעשות יום קבוע בשנה לחוג זה, ורק בשנה שכבש ינאי המלך, בזה עשה השמחה ולא לקביעות, ויש בה גם משום בל תוסיף, עיין מגילה דף ז' ע"א.
והנה הנפ"מ בין הטעם הראשון של חוקות הגוי ולטעם השני של קביעת מועד אומר הרב פיינשטיין שלטעם הראשון אסור אף פעם אחת בהזדמנות (אבל אם יש לך שמחה כמו בר מצוה או חתונה אין מניעה לעשות ביום זה את שמחתך ואפילו סעודת מרעות בעלמא מותר) ולטעם השני אין איסור בהזדמנות כשאינך מתכוין לחובת ומצווה גם אם הוא עושה בשביל כוונת חשיבות היום שעושין הגוים שאין על זה שם קביעת מועד שעושה זאת באופן אקראי ומסיים הרב שראוי להחמיר לפי הפירוש הראשון.
בל תוסיף לכאורה אין כאן אין הבעיה הזאת אם אדם לא מקבל עליו את החג הזה כציווי כנז' ומה שטוען הרב הוטנר שזה חידוש ותוספת על התורה הרי ודאי שאדם שחוגג אין בדעתו שזה כחלק מהתורה וכל הבעיה של בל תוסיף שהוא מוסיף חג שישתווה לשאר חגי ישראל או שמוסיף על המצווה עצמה כמו 5 כנפות ציצית או 5 מינים במקום 4 מינים אז בודאי יש את האיסור של בל תוסיף אבל אם יושב עם חבריו ואין בדעתו שהוא חוגג בגללם אלא כמו סיבה למסיבה אין חשש ועיין הרמב"ן מסכת מגילה דף ב' ע"א שמאריך לבאר את התהליך של קביעת פורים כימים טובים. הוא סובר שחז"ל הוצרכו למצוא רמז מן התורה, כדי לקבוע זכר לנס פורים, ולקבוע את פורים כימים טובים. אך מבואר בדבריו שבשנה הראשונה נהגו כל הערים, הערים הפרזות וגם הערים מוקפות חומה יום משתה ושמחה ביום ההצלה, בשנים לאחר מכן, נהגו כן רק הערים הפרזות. עד שמרדכי גילה שגם הערים המוקפות חומה צריכים לעשות יום משתה ושמחה בפורים, שגם להם היה הצלה, ואז קבעו לכולם לעשות ימי משתה ושמחה בפורים. משתמע מדבריו שלא היה איסור במה שהם עשו בתחילה, לכן משתמע מכך שאם נוהגים מעצמם, כלומר לא בתור חיוב, אין איסור של בל תוסיף.
ומה שכתב הרב הוטנר במכתב שאין לחדש דבר שלא במקורותינו ושזה חמורי חמורות, הנה אין הדבר כל כך פשוט שכן מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה’ ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. ואף שיש איסור להוסיף מצוות על מה שכתוב בתורה, מכל מקום מצווה זו נלמדת בקל וחומר ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטוונו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (עפ”י מגילה יד, א). ועל סמך זה קבעו את חנוכה (ריטב”א שם). ובאר ה’חתם-סופר’ (יו”ד סו”ס רלג, ואו”ח רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה וכן נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון ‘פורים-פרנקפורט’, ‘פורים-טבריה’. ויש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. וכתב מהר”ם אלשקר (סי’ מט), שיש לקביעת אותן הקהילות תוקף, וכל זרעם חייבים לקיימם גם אם יעברו לגור בקהילות אחרות. וכן פסקו עוד אחרונים (מ”א תרפו, ה, וא”ר שם) אך החיי אדם מחלק שם בין יחידים לציבור שלם וכותב הרב משה פיינשטיין שיתכן שכן סובר המגן אברהם ונשאר הצריך עיון.
מסקנה : ראוי לירא שמים להימנע מלחגוג את היום הזהץ.
כשמתאספים חברים ביחד לאכול משום שאותו יום הוא יום שלא עובדים אין בעיה לשבת יחדיו ולאכול ובפרט שמדברים שם דברי תורה אלא שכדאי שימנע מלאכול את אותם מאכלים שאוכלים באותו יום.
בברכה
אליהו טל רב עץ החיים ניו ג'רזי