חלק ג' המשך בנידון : מה הם ההלכות הרלוונטיות שצריך לדעת לשוהים בבתי מלון ? שחייה בשבת - ברוב בתי המלון יש גם מתחם לבריכת שחייה והנה כתב מרן (סימן של"ו סעיף ג') שאין שטין על פני המים אפילו בברכה שבחצר מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לברכה דמי לנהר, אבל אם יש לבריכה שפה סביב מכיון שהמים חוזרים ולא דומה לנהר מותר ואין גוזרים שמא יעשה חבית של שיטין כדי ללמוד לצוף או לשחות עי"ש א"כ אם יש לבריכה שפה הדבר מותר בשבת, אמנם גם כשיש לבריכה שפה סביב, יש שכתבו להמנע מלשחות בה בשבת, לפי המבואר במשנה ברורה (סימן שכו ס"ק כא) שלא לרחוץ כלל בנהר או במקווה, דמצוי לבוא לידי סחיטת שער, ועוד כמה טעמים. ע"ש וכן דעת ספר ‘שמירת שבת כהלכתה’ וז"ל “אסור לשחות, גם בשבת וגם ביום טוב, ונוהגים לא להתרחץ בים או בבריכה, ואף מבלי לשחות”, (פרק יד, סעיף יב).

סחיטת שיער

אמנם לעצם ענין של סחיטת שער כתב בשו"ת באגרות משה (או"ח א סימן קלג) שאין לחשוש לסחיטת השיער תוך כדי הרחצה, כיוון שהמים הולכים לאיבוד, הרי זה לכל היותר פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן ( שהרי הגמרא בשבת דף קכ"ח אומרת שאין סחיטה בשיער והרמב"ם אומר שיש איסור דרבנן הסחיטה) שהוא מותר לכולי עלמא. וכן ביחס לניגוב השיער בתום הרחצה, כתב בשמירת שבת כהלכתה (יד, כב), שאם אינו סוחט את השיער, אלא מנגבו במגבת, אין בכך איסור.

שרייתו זהו כיבוסו

אלא שגם אם נאמר שאין איסור סחיטה יש מקום לדון מצד הבגד ים שלובש שהרי שרייתו זהו כיבוסו שכאשר נכנס לבריכה הוא משרה את הבגד במים ובדעת השו"ע יש להסתפק בדין זה שהרי מצד אחד, כתב בסי' ש"ב, סעיף ט) “אבל בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק” משמע מדבריו שדין שרייתו זהו כיבוסו הוא דווקא בבגד שיש עליו לכלוך, אבל בבגד נקי מותר לשרותו במים. ואכן, הרמ"א שם הביא דעת המחמירים בזה: ‘ויש אוסרים בכל ענין’. אבל כאשר עסק בכיבוי דלקה בשבת פסק (סי' של"ד, סעיף כד).“יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם; ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן המים, משום כיבוס; ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים” מדבריו שהכריע כסברא השנייה שאוסרת נתינת מים, נראה שהוא סבור שיש דין שרייתו זהו כיבוסו אף בבגד שאין עליו לכלוך, וצ"ע. ועיין בביאור הלכה שהסיק שדעת מרן להחמיר והסיבה שנקט בסימן ש"ב “בגד מלוכלך” משום שנקט לישנא דמשנה, אמנם ממרן בסימן שי"ט סעיף ט"ז משמע להקל כשהבגד נקי וכן דעת הטל אורות ( מלאכת מלבן) בדעת מרן וראה בילקוט יוסף שבת ב סימן שא אות יא שהאריך בזה, ולדעתו לדעת מרן מעיקר הדין יש להקל וע"ע בספר מנחת יהודה (סימן כו) לאחי וראש הגאון רבי יהודה טל שליט"א. אמנם בניד"ד יש עוד צד להקל כשמדובר בבגד העשוי מבד סינתטי, כמו שבגד ים עשוי בדרך כלל, יש פוסקים שכתבו שאין בו דין של שרייתו זהו כיבוסו (ראה למשל שש"כ פרק טו סעיף ז), ובלבד שאין בו תפרים מחוטים טבעיים.

עובדין דחול

הנה יש טענו שעצם הכניסה לבריכת שחייה בשבת זהו דרך של חול ולכן גם אם אין את כל החששות הנז' עדיין אסור. וצריך להתבונן בהגדרה של עובדין דחול כדי להבין אם אדם עובר על איסור זה כאשר נכנס לשחות והנה בכמה מקומות השולחן ערוך מביא את איסור עובדין דחול במקרים שונים ואפשר ללמוד מכך שאין לזה הגדרה אחד אלא יש כמה מובנים אופנים לאיסור זה ונביא לכך כמה דוגמאות. 1) מסכת שבת דף קמ"ב “תנו רבנן נתפזרו לו פירות בחצר, מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול”. וכן נפסק בשולחן ערוך סימן של"ה סעיף ה' והביא עוד השו"ע בשם הרמב"ם שאם נפלו לתוך צרורות ועפרוריות שבחצר שאז מלקט אחד אחד ואוכל ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה והיינו משום דמיחזי כעובדא דחול א"כ ההגדרה כאן זה כל דבר שרגילים לעשות בחול דרך עבודה. 2) חיתוך גבינה בכלי המיוחד לכך - בשו"ע סי' שכא סע' י נפסק: “אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקוראים ראליי"ו . וביאר המשנה ברורה (ס"ק לו) "דכיוון שהכלי מיוחד לכך, הרי זה דרך חול, ודמי לשחיקת תבלין במכתשת, והוא הדין בכלי אחר מיוחד לכך” וביאר הגרמ"פ בספר אגרות משה , שכאשר ניתן היה בשבת לעשות מעשה בדרך ארעי, ובמקום זה המעשה נעשה באותה דרך שהמלאכה נעשית בקביעות ביום חול, אסרוהו חז"ל משום ‘עובדין דחול’. ולכן אסור לחתוך גבינה בכלי חיתוך מיוחד [פומפיה], כי מעשה זה מוכיח את הרצון לעשות את המלאכה טובה כמלאכה הקבועה שעושים ביום חול. לעומת זאת, חיתוך גבינה וביצים בכלים מיוחדים נעשה אך ורק מתוך מטרה להקל על פעולת החיתוך, ולא כדי שהחיתוך יהיה טוב כמלאכה קבוע, ולכן אין איסור משום ‘עובדין דחול’. 3) מדידה בשבת - בשו"ע סי' שו סע' ז) כתב “מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה”. האיסור למדוד בשבת הוא משום ‘עובדין דחול’, ולכן התירו למדוד לצורך מצוה, כפי שביאר המשנה ברורה שם (ס"ק לד) “ואע"ג דלא הותר שבות אפילו במקום מצוה, שאני מדידה דלא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול, ולהכי שרי במקום מצוה”. ואפשר להסביר כאן שהמדידה תביא אותו לעשות מלאכה אסורה או שמכיון שעובדים בימי חול גם מודדים בחול ואין זה מתאים בשבת למדוד שנראה שזה לצורך עבודה הרגילה בחול וכן משמע מהתוספות (שבת קמג, ב ד"ה חבית) שכתבו שאסור לספוג את היין מהחבית שנשברה “אפילו יש לו עור בית אחיזה, דליכא חשש סחיטה, כדמפרש בגמרא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול”. משמע ש'עובדין דחול' הוא איסור “בעצם” ולא מטעם גזירה שיבוא לידי מלאכה דאורייתא של סחיטה. ועיין בהנודע ביהודה (או"ח מהדורה תניינא סימן ל) אסר פתיחת מטריה בשבת משום איסור בניית אוהל ארעי בשבת.(הובא בביאור הלכה סימן שט"ז) אולם החזון איש דחה דבריו, וכתב: “מה שיש לדון הוא משום תיקון מנא, כיון דבפתיחתו ראוי לשמש בו בכל מקום חשיב תיקון מנא טפי מפריסת אהל במקום זה, וגם אוושא מלתא טפי וניכר בו עובדא דחול וגורם פרצה”. וסיים: “והרי הדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפרצה, וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד, כי זה גדר לעם כולו ולדורות”.ומשמע מדברי החזון איש כאן שעובדין דחול זה גם למנוע פירצה בהמשך.וכן הביא כיו"ב בספר שבות יצחק בשם תשובת הרמב"ם שנראה שגדר ‘עובדין דחול’ אינו איסור “בעצם” אלא איסור מתוך חשש למעשה שירגיל את האדם לעשות מלאכה אסורה, כדבריו: “ברור הוא למבין, שאין אתה מוצא לעולם דברים שאסרו חכמים משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה. ובקונטרס ‘כלכלת השבת’ לבעל ‘תפארת ישראל’ על המשניות הביא את ב' ההגדרות הנז' והוסיף עוד אחד הוא כותב שחז"ל אסרו משום עובדין דחול באחד משלשה האופנים הבאים: א. מעשה שיש לחשוש שיגרור אחריו עשיית מלאכה האסורה בשבת; ב. מעשה הכרוך בטרחה יתרה; ג. פעולה הדומה לאחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת. ועיין שו"ת יביע אומר חלק ד' (חלק אורח חיים סימן כז-ל) והליכות עולם חלק ד' (עמודים ר-רא).לגבי צחצוח שיניים בשבת שאם הימנעות מצחצוח שיניים תגרום לאדם צער, מותר לו לצחצח שיניו בשבת, אם לא ברור שזה יגרום להוצאת דם. אלא שנכון לייחד מברשת מיוחדת לשבת כדי לצאת מחשש ‘עובדין דחול’. והגרש"ז אויערבך כתב ש'עובדא דחול' היא פעולה המותרת בשבת הנכרכת בדרך כלל עם עשיית מלאכה האסורה בשבת, אך סיים את דבריו שאין לו הגדרה ברורה בנושא זה.(הובא מ"ב מהדורת דרשו) והנה מכל הדוגמאות הנז' נראה שאם אדם עושה דבר דרך תענוג לשבת ואינו דרך מלאכה או טרחה וכו' אין בזה איסור של עובדין דחול ולכן התיר מרן בסימן ש"א סעיף ב לבחורים שמתענגים במקפיצתם ובמרוצתם לעשות זאת בשבת וכן לראות כל דבר שמתענגים בשבת וכניסה לשחות יותר דומה לזה מאשר לדוגמאות הנז' של עובדין דחול. אמנם כמו שכתבנו לעיל לפי משנה ברורה מנהג האשכנזים שלא לרחוץ כל גופו בנהר או במקווה ורק לצורך מצווה לטבילה וכדומה, הקלו ויתכן שאם כל הגוף לא נכנס לבריכה יהיה הדבר מותר גם לשיטתם. מ"מ גם לספרדים אין הדבר ראוי להכנס לבריכה ביום השבת ועדיף לנצל את יום השבת ללימוד תורה ועיין בבן איש חי ש"ש בהקדמה לפרשת שמות שכתב "ולכן כתבו המקובלים ז"ל, דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול”. ישמע חכם ויוסף לקח